<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף כ.</h2>
(מו"ק י"ט ב') אמר רב עמרם אמר רב אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה כמאן כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו, וכן ביום שלשים מקצת יום שלשים ככולו. וחכמי הצרפתים ז"ל אמרו נהגו לעשות מקצת היום ממש באבלות, אבל ליל שביעי אין עולה לו למקצת היום. ויש שנתלין במה שאמרו לענין זקיפת המטה בערב שבת ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה, ואמאי הא קודם שזקף משעה שחשיכה יצא עליו מקצת היום ויצאו להם שבעת ימי אבלות. ועוד נתלין בזו שאמרנו כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה, וכן אמרו שם באבל שבא ביום שביעי והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית אלמא ביום השביעי עצמו נוהגין מקצת באבלות. ועוד שנינו (מגילה כ' ב') לענין שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה ומפרשינן עלה בגמרא טעמא כיון דבעיא ספירה ספירה ביממא היא, ותניא נמי בפרק בתרא דנדה (ע"ב א') ושוין בטבילת לילה לזבה שאינה טבילה אלמא אין מקצת הלילה ככל היום במנין שבעה.
ודעתנו אנו נוטה להקל, ומה שאמרו עמדו מנחמין מאצלו מותר משום דמקצת היום ככולו אם רצה לנהוג כולו באבלות נוהג, והם שהיה דרכן שיבאו מנחמין אצלו ביום שביעי לנחם ולברך ברכת רחבה היאך יהא האבל מותר ברחיצה ואח"כ ינהוג עמהן כאבל, אבל אם רצה לרחוץ בלילה ולנעול מנעליו ושלא יבואו מנחמין אצלו ביום השביעי כלל הוא הדין והוא הטעם. וזה שאמרו מהא דאמרינן ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה אינה ראיה לדבריהם, שהרי ודאי צריך הוא לנהוג במצות הנוהגות באבל כל שבעה, וכיון שכל היום מן האבלות הוא כל שלא נהג אבלותו בשחרית נוהג בו ערבית, ואדרבה היא הנותנת והיא הראיה ומכרעת דעתי להקל, שאם תאמר כל הלילה ומקצת היום חייב לנהוג אבלות פשיטא, משום יום אחד למה לא יהא חוזר וכופה, אלא לפי שמקצת הלילה ככל היום וכבר יצא מן הזמן שהוא עליו חובה ורשאי לנעול מנעל וסנדל ושאר גזרות שבעה סד"א לא יהא צריך לכפות, קמ"ל אין מקצת היום פוטרו עד שינהגו בכל גזרות שבעה ואע"פ שנהג במקצתן.
וספירת שומרת יום כנגד יום שאמרו אינו ענין, דהתם מזבה גמר דכתיב בזבה וספרה לה שבעת ימים, ובזב נמי כתיב ספירה, וכולן טבילתן ביום, ודינא אחרינא הוא שאין מקצת יומן ככולו שהרי אם ראו אפי' בסוף היום סותרין כל שבעה. אלא אדרבה מינה ראיה, שהרי אמרו בפסחים בפרק כיצד צולין (פ"א א') לר' יוסי דאמר בשומרת יום כנגד יום מכאן ולהבא היא מטמאה דמקצת היום ככולו אלא זבה גמורה היכי משכחת לה כלומר היכי משכחת לה שלשה ימים רצופין דהא מקצת היום ככולו ומוקים לה בשופעת, ואיבעית אימא ברואה שני בין השמשות, אלמא כל שמקצת היום ככולו בספירה ואינו סותר, מקצת לילה נמי ככל היום, ואע"ג דלרבנן בעיא שימור דמקצת היום כדאמרן, התם אכתי מימי זיבה היא דהא סתרה כל יומא, אבל לרבי יוסי דאמר מקצת היום ככולו לגמרי ולא סתרה, מקצת הלילה נמי ככל היום. וכן פירש רש"י ז"ל שם בפרק כיצד צולין כלשון הזה, ולפי הדברים למאן דאמר מקצת היום ככולו תחלת הלילה עולה לספירה ולא בעינן עד שיעלה עמוד השחר לגמרי, מדלא קאמר משכחת לה ברואה בלילות, והיינו דוקא לרבי יוסי דאית ליה מקצת היום ככולו לגמרי ולא סתרה דאילו לרבנן הא תנן במתניתין ובברייתא שאין מקצת הלילה עולה וכדפרישית. ושוב מצאתי בנמוקי הצרפתים ז"ל רבינו יעקב התיר בשעת הדחק לאבל לרחוץ בליל שביעי.
